יינתנו לנו פירות וחלב ירושלים - נגוסה מטקו

קראתי לא מעט ספרים העוסקים ביהדות אתיופיה, ותמיד שאני מסיימת לקרוא את הספרים הללו, אני מרגישה סוג של החמצה. לצערי אנחנו לא יודעים, ולא עושים מספיק, כדי לחבק את העדה האתיופית אלינו.

שני ספרים שקופצים לי לראש, תוך כדי כתיבת סקירה זו הם: "לא נפסיק ללכת" של הגב' ציפי לביא, וספר נוסף שקראתי השנה, "גודאי" של זהבה גושן. שני הספרים הללו נגעו בי והספר הזה מצטרף אליהם.

כשאני קוראת את הספרים הללו, אני כל כך מבינה את האכזבה של העדה האתיופית. "הם" שחלמו על ירושלים, וארץ חלב ודבש, נתקלים ביום יום באנשים שאינם מסבירי פנים. לי זה כואב!

נגוסה כותב שלפעמים הוא מרגיש זר בארץ שהייתה חלום ילדותו. אני בהחלט מבינה אותו!

העדה האתיופית חיה בגלות כמו רוב יהודי התפוצות. הם עלו לארץ אבותם/אבותינו, כמו כולם/כולנו, מרגישים זרים ומפגינים ברחובות, כדי לזכות ביחס הוגן וצודק מצד החברה.

בעזרת הספר מקווה נגוסה מטקו, שהחברה הישראלית תתעשת, ותראה בעדה האתיופית כחלק מהארץ הזו. מאידך גיסא, הוא גם זועק לבני העדה האתיופית, ומבקש מהם ליטול יוזמה, לעשות למען עצמם, ולא להמתין שמלאכתם תעשה בידי אחרים. אולי ורק אז, ישתנה היחס של החברה, כלפי העדה הזו ויתגשם חלום ילדותם.

נגוסה מטקו מגולל בעמודים הללו, את סיפור ילדותו המבוסס על פי זיכרונותיו, ואירועים שאימו סיפרה לו.

את ארץ החלומות "ירוסאלם" הבטיחה לו אימו, ובכל פעם שהוזכרה ארץ החלומות עיניו הוצפו בדמעות. עד שיום אחד בשנת 2001 והוא בן 11, הודיעה לו אימו שהמשפחה צריכה למכור את הבית והפרות, לארוז את החפצים ולהגיע לאדיס אבבה, ומשם ל-י-ר-ו-ס-א-ל-ם .

בשנת 2001 נגוסה עזב את השדות הירוקים שבהם רעה את הצאן, ונפרד מנוף ילדותו לעבר מסע ארוך ומפרך.

האב שהיה בן 70 מלמל כשדמעות חונקות את גרונו: "בני, כמו שאתם מבינים איני קל רגליים כמוכם. זקן אני. לכן לא אוכל לעלות עמכם." (עמוד 19)

נגוסה גדל במשפחה חקלאית בת שמונה נפשות. אבא-מטקו, אימא-אבבה, אחיו הבכור-טגניה ואחיותיו: טרויה וטג'טו. לעיתים היו מצטרפות למשפחה, גם אחיותיו החורגות מצד האב: פטפטה וטינבלל.

בגיל שבע נגוסה התחיל ללמוד בבית ספר, בכיתה ללא קירות. הילדים ישבו להם בטבע כשברקע נשמעו ציוצי הציפורים, ומורה "קשוח" עם גלימה וכובע רחב שוליים לימדם קרוא וכתוב.

כלי הכתיבה היחידים היו: מחברת ועפרון אחד. כל מה שזכר נגוסה מתקופה לימודיו, היה מורה קשוח שהכה את התלמידים בשיעוריו, כי דיברו או לא הכינו שיעורי הבית.

לאחר שנה של לימודים ואי-שביעות רצון מציוניו החליט האב: "בן, אתה כבר מספיק בוגר בשביל ללכת עם אחיך לשמור על הבקר." (עמוד 13) וכך הוא פרש מהלימודים.

העבודה במרעה בסמיכות לאחיו לא הייתה קלה. בסוף היום האב היה נושא אותו ואת אחיו על גבו ושוטף את רגליהם, כי נעלים לא היו להם וכמו שכותב נגוסה... "נעלים היו רק לעשירים".

המסע לירוסאלם החל אחרי מות האב, בדרכים מפותלות ומסוכנות, מלווה בפחד מפני השודדים שהטילו מורא.

הצעידה החלה בלילה לעבר כפר קולדובה המעורב באוכלוסיה יהודית ונוצרית, בשילוב נסיעה באוטובוס לאדיס אבבה, חנייה של זמן מה באדיס אבבה, ועד לנחיתה בארץ החלומות.

במהלך הצעידה מובאים כמה אירועים קשים וכואבים שגורמים לצמרמורת. משפחות איבדו את יקיריהם במסע, וקברו את מתיהם בצידי הדרכים, ועל אף כל המכשולים לא איבדו את התקווה והמשיכו לצעוד.

עמוד 91: "הלכנו אחרי מורה דרך ושילמנו לו ממיטב כספנו כדי שייקח אותנו עד ליעד שנקבע. היה עלינו לעבור בדרכים עקלקלות כדי לחמוק משודדי דרכים מסוכנים. לאחר כשבוע וחצי חשנו ברע. מזוננו הידלדל ומורה הדרך הפנה אותנו לדרך צדדית, שם ארבו לנו שודדים. הם גזלו את רכושנו וכספנו הדל ממכירת הפרות שהותרנו מאחור. השודדים הכו את ילדינו ומורה הדרך עמד בצד וחייך...." חברים זה לא מערבון...זה אמיתי!

באחד הפרקים מתואר סיפורו של מלסה-אחרי הפרק הזה לקחתי לעצמי הפסקה של כמה דקות. איזה רוע לב! איך אפשר לעשות כזה דבר לילד? לא אפרט כאן, כשתקראו תבינו בדיוק למה נטלתי לעצמי הפסקה של כמה דקות.

עוד סצנה קשה מהמסע: "לייהו פשט בזריזות את בגדיו ונכנס למים. תחילה שלח את רגליו לאמוד את עומקם, אך רגליו נתקלו בבוץ טובעני. הוא התקשה ללכת במים והתחיל לשחות לעבר הילד. רוח קלילה הניעה מעט את גופת הילד וסייעה ללייהו לתפוס אותו. הוא אחז בגופה בידו השמאלית והחל לגרור אותה תוך שהוא שוחה בעזרת ידו הימנית עד שהגיע לשפת האגם. גופת הילד הייתה כבדה, והזקן סייע לו בעדינות רבה למשוך אותה החוצה מן האגם הבוצי. הם הניחו אותה על פני האדמה. שש שעות לפחות שהה הילד באגם, וכל איבריו התנפחו מאוד. שניהם הסכימו שהילד מת. לייהו סייע לזקן לעטוף את גופת הילד ביריעת בד מבגדי הזקן. לייהו חכך בדעתו מי משניהם יבשר להורי הילד כי בנם מת." (הועתק מהכריכה האחורית)

בתחילת הספר שורטטה מפה של המסלול הרגלי, בה צעדה השיירה כדי להגיע לחלומם, כמה קטן השרטוט ומאידך גיסא, כמה ארוך ומייגע היה המסע הזה.

לאורך הספר נגוסה מעביר טעימה לקורא על המסורת, המנהגים והמאכלים האתיופיים כגון: דורו ווט-מרק עוף, אינג'רה-תפוחי אדמה עם רוטב בשרי, בונה-קפה אתיופי מסורתי, דבי-לחם ביתי שתופח במשך ארבעה ימים ועוד.

אחד המנהגים שלא הכרתי: "הסיגד" שנחגג על ידי יהודי אתיופיה שבעה שבועות אחרי יום כיפור. חג שמתנזרים מהכול, צמים ולובשים לבן. באותו יום שוחטים כבש וצועדים לעבר ההר הגבוה כמו עזרא ונחמיה במקרא. כשמגיעים לפסגת ההר משליכים אבנים, כסמל לסבל והאמונה באלוהים שיגאל אותם מייסוריהם, ויביאם לארץ זבת חלב ודבש.

לצערי החברה הישראלית לא צלחה בקבלת התפיסה של העולים מאתיופיה.

לא למדנו את הקוד התרבותי של העדה האתיופית המכיל בתוכו איפוק רגשי, צניעות, מופנמות, סבלנות וחוצפה בתולית שקיימת אצל מעט מאוד מהעדה הזו אם בכלל.

כל מה נותר לי לקוות שהמצב הזה רק ישתנה. לא מזמן נפלו עיני על כתבה שהשנה זו הפעם הראשונה שבה יילמד במערכת החינוך, ספר על העלייה האתיופית. שם הספר: "חלום בדמי כבוד" של גרמא מנגיסטו.

הכתיבה של נגוסה נוגעת, פשוטה ומאופקת. אין כאן מטאפורות ספרותיות, או משפטים מושחזים עמוקים עם תובנות. יש כאן תובנה אחת ברורה, הגיע הזמן לשנות, להזדהות ולקרב את הלבבות.

מה בסך הכול מבקש נגוסה מטקו ב-125 עמודים?

להגשים את החלום על ארץ אגדית שאנשיה טובים משאר בני האדם.

ממליצה מאוד במיוחד לאנשי חינוך ונוער.

לי יניני

נ"ב: אהבתי איך שנגוסה מטקו סיים את ספרו, ואני מרשה לעצמי לכתוב כאן לנגוסה: "אם רוצים אין זו אגדה"!