ויסלבה שימבורסקה

ויסלבה שימבורסקה– משוררת האהובה על רבים, זוכת פרס נובל לספרות לשנת .1996 שימבורסקה, משוררת בעלת נפש ענקית, מצחיקה, שתמיד מצאה את הזווית הייחודית והחכמה, לרוב חתרנית, להסתכל על דברים ולכתוב עליהם.

"שכיות זיכרון" - הביוגרפיה הזאת נכתבה למרות ששימבורסקה, כמשוררות רבות, עבריות ואולי גם אחרות, לא אהבה חטטנות. חשיפה אישית הייתה בעיניה עניין מגונה. כשזכתה בנובל, עיתונאים צרו עליה, אך היא אמרה שאינה אוהבת שאלות הקשורות לחייה, וכן שהתוודות בפומבי היא סוג של התאבדות הנפש, ושאדם, צריך לנצור משהו לעצמו, אי אפשר להפיץ הכל.

לאנה ביקונט ויואנה שצ'סנה, שכתבו את הביוגרפיה ונפגשו איתה ב1997,אמרה "בפני אנשים אני חושפת פנים אחרות שלי. אנשים מגלים את הצד האנקדוטלי באישיותי, ומתארים דמות עליזה... זו אשמתי שאנשים רואים אותי כך. עבדתי קשה על הדימוי הזה. בתקופות של דאגה ומשברים קשים, אינני באה בין הבריות, כדי לא לחשוף פנים קודרות".(שכיות זיכרון עמ' 16). זוהי ביוגרפיה מקיפה, המכילה שירים וקטעי שירים המתאימים לנושאים השונים העולים בה, תענוג לחובבי שירתה.

כביוגרפיה רצינית, גם זו מתחילה בחיי הוריה, שנישאו ממש במקרה ולא מאהבה,(גם על כך כתבה שיר) והולידו את נבויה וויסלבה."זה לא נכון שלילד יש דמיון רב" אמרה שימבורסקה כשנשאלה על הזכרונות המוקדמים של ילדותה. "הדמיון גדל עם האדם; הוא מתפתח רק לאחר שצוברים ניסיון מסוים, כאב וסבל. ילד אינו מנסה כלל לזכור משהו, להתפעל, כי המשהו הזה חולף בן רגע. ילד אינו מעריך את הפלא שבקיום. בהיותי ילדה לא הייתי כה מוקסמת מן העולם כפי שאני מוקסמת ממנו כיום. (שם, עמ' 46).

הביוגרפיה לא נמנעת מלתאר את תמיכתה של שימבורסקה בתחילה במפלגה הקומוניסטית (כנראה שלא הייתה ברירה אחרת ליוצרים בתקופה ההיא). "ויסלבה שימבורסקה ואדם ולודק (בעלה, א.פ.ב.) הצטרפו יחד למפלגה באפריל 1950. שניהם פירסמו את יצירותיהם באותם כתבי עת. הם שיבחו את מפעלי הבנייה של השילטון "שמחה וגאווה הם לנו", כפי שכתב ולודק באחד משירי העידוד לבנית רובע התעשייה והמגורים החדש נובה הוטה, ושימבורסקה השיבה לו בשורה "למענכם, בידיכם, מכם" (עמ' 99) בשנת 1966 היא החזירה את כרטיס החבר שלה במפלגה הקומוניסטית, ונאמר לא שלא תוכל להמשיך בתפקידה כראש מדור השירה. מאותו רגע ואילך כבר לא עמד לרשותה שולחן הכתיבה שלה, והיא חדלה לבוא למערכת. בכל פעם שרצתה לנסוע מחוץ לפולין, היא נאלצה למלא טפסים רבים כדי לקבל דרכון, ולכן נמנעה מלנסוע.

ספר שנקרא בעבר מהדהד בנו לפעמים כעבור שנים בשיר. שימבורסקה התרשמה מרצונה של השחקנית סטניסלבה ויסוצקה שהתיאטרון יעניק לקהל הפוגה, מנוחה קצרה. "הנפש נחה לא רק בשעת צחוק, אלא גם בשעה שכולה עצב" כתבה ויסוצקה. שימבורסקה העירה כי משפט זה עורר בה מחשבות. עשרים וחמש שנה הפרידו בין קריאת אותו ספר לבין פרסום השיר "קצת על הנפש" שכתבה שימבורסקה, השיר שסיים את השתיקה הממושכת שפקדה אותה אחרי שקיבלה את פרס נובל לשירה:

נפש יש בנו – מדי פעם./ אין לך אדם שהיא שורה בו בלי הפוגה/ ולתמיד.// יום אחר יום, שנה אחר שנה/ יכולים לחלוף בלעדיה.// לעתים תקנן זמן מה/ בהתפעלות ובפחדים/ של הילדות./לפעמים רק בתימהון// שאנו זקנים...מבין אלף שיחותינו/ היא נוטלת חלק באחת,/ אם בכלל,/ מפני שהיא מעדיפה שתיקה// כאשר גופנו מתחיל לכאוב ולכאוב,/ היא חומקת חרש מן המשמרת...(עמ' 144-5).

ספרה של שימבורסקה נקרא אמנם "קריאת רשות" אבל הוא קריאת חובה. את הספר תרגם רפי וייכרט,( וייכרט ודוד ויינפלד תרגמו בכשרון רב את שיריה של שימבורסקה ומאפשרים לנו גישה אל האוצר הזה). ספר זה, שנכתב עליו באריכות בביוגרפיה, מכיל רצנזיות קצרות על ספרים לא חשובים, ספרים שלא היו רבי מכר, ספרים שנדחקו הצידה (גם בגלל השלטון הקומוניסטי), טקסטים מסוגים שונים כגון ספרי היסטוריה, ביוגרפיות, יומנים, ספרים על טבע ובעלי חיים, אך גם לוחות שנה, מדריכים למשתמש, ספרי עצות, ספרי בישול ועוד. שימבורסקה, כמו כל חובב קריאה, קראה כל דבר שהונח מול עיניה, ממדור הספרות בעיתון ועד סוגת הרכיבים של המדגנים על השולחן. הטקסטים הללו משמשים לשימבורסקה נקודת מוצא לדיונים מרתקים על ריבוי פניו של הקיום האנושי והחייתי על כדור הארץ.

שימבורסקה כתבה את הרצנזיות האלה במשך כארבעה עשורים, והם פורסמו בין השנים בשלושה כתבי עת, הראשון בהם היה "ז'יציה ליטרצקיה" -"חיי הספרות" או "חיים ספרותיים"- במערכת כתב העת הזה עבדה 30 שנה במשרה מלאה, היא נפרדה מכס העורכת בלב קל, אחרי שחישבה ומצאה כי חסכונותיה יספיקו לה קיום מכוסמת וקפיר במשך שנתיים שלוש.

החפצים לכתוב שירה, או להבין אותה, מוזמנים לקרוא ספר זה, ויעשירו את עצמם. "באורח בלתי צפוי ניסחה שימבורסקה את האני מאמין הפואטי שלה במסה קצרה על ספר מחקר היסטורי דווקא: היסטוריה של המזרח הקרוב בעת העתיקה . היא כתבה שמשורר מאמין שבכל דבר רדומים כוחות מסתוריים וכי באמצעות בחירה מיומנת של מילים יצליח להניע כוחות אלה. משורר עשוי להחזיק בשבעה תארים אקדמיים, אך ברגע שהוא מתיישב לכתוב שיר, מתהדקים עליו מדי הרציונליות ונעשים צרים למידותיו. הוא מתפתל ומתנשף, מתיר כפתור אחר כפתור במדים, עד שלבסוף הוא פושט אותם לגמרי ונחשף לעיני כל כפרא עירום עם נזם באף... משורר חושב בתמונות. כשהוא קורא למשל, על מישהו שתוכניות משק הבית שלו "מתנגשות עם האינטרסים של השכנים" מיד הוא רואה לנגד עיניו ראשים כרותים נזרקים לתוך סלי נצרים... משורר אינו מדביק את המהלכים, הוא מזדנב בסופם. להגנתו ייאמר כי מישהו הרי צריך להזדנב בסוף תהלוכת הניצחון של האמיתות האוביקטיביות, ולו רק כדי לאסוף את החפצים הרמוסים והאבודים" (קריאת רשות, עמ' 100-2). כמו כן יש בספר התיחסות לאהבתה הגדולה לצורות קיום שונות (צמחים ובעלי חיים): להיקסמות של שימבורסקה מן הטבע נלווית סקרנות לכל יצור חי. "אני תמיד מתפעלת מן היקום הזה, שאינו רק שלנו, אלא של הרבה צורות חיים אחרות, ואני מנסה להבין כיצד הם רואים אותנו. בשביל הצומח, למשל, אנחנו לא קיימים בכלל. צמחים קיימים לעצמם בלבד" (עמ' 204), וכן "כל חייהם הם (הכלבים) מנסים להבין אותנו" כתבה ב1981 ברשימה "כשהכלב חולה" בקריאת רשות. להסתגל לנורמות ההתנהגות שאנו כופים עליהם, לצוד מתוך דברינו ומחוותינו את המשמעות הנוגעת להם – הרי זה מאמץ עצום, מתח בלתי פוסק. על כל יציאה שלנו מהבית משלם הכלב בייאוש, כאילו עזבנו לתמיד. בשביל הכלב כל חזרה שלנו היא שמחה הגובלת בזעזוע – כאילו ניצלנו בנס" ("כשהכלב חולה" קריאת רשות עמ' 66-7). כמו כן על אהבתה לורמיר ולרמברנט, חיבתה הגדולה לוודי אלן ובכלל לקולנוע, על שינוי המבט בין גדול לקטן בשירתה, ועוד ועוד.

בשלהי המאה העשרים שימבורסקה הנחתה סדנת שירה באוניברסיטה היגלנית בקרקוב. בראש ובראשונה, הנחילה לתלמידיה, היוצרים לעתיד לבוא, את המיומנות החשובה מכול ליוצר: היכולת למחוק. והמליצה על הרהיט הנחוץ ביותר בדירתו: סל אשפה. "אני כותבת בלילות ויש לי הרגל מגונה: לקרוא ביום מה שכתבתי בלילה אני משוכנעת שלא כל דבר מחזיק מעמד במשך סיבוב אחד של כדור הארץ סביב צירו". (עמ' 179).

לסיום, שירו של צביקה שטרנפלד המסביר כל כך יפה, מדוע המשוררים הפולנים כל כך נפלאים: (פורסם בעיתון 77 גליון 333-4)

על גדולתם של המשוררים הפולנים

הם סוג של קנגרו/מכיסם/מזדחלת/היסטוריה/ שקופה ועיוורת/ נאחזת בגוף בן התמותה.// מזכירים את המוות,/ משוחחים על אודותיו כמי שהנצח ביתו./ אלוהים הוא מכר מהתקופה הסטודנטיאלית,/יחדיו לגמו כוסית/ וממוצאי שבת/ טפחו על גבו/ עד שחר יום ראשון./ פה ושם פרטו על צלעותיו// כדור הארץ הוא פקעת צמר/ למשוררים הפולנים הפורמים וסורגים/ בנינוחות של מי/ שעסקי שירתו מתגלגלים היטב.// הקורא הנאמן מתעטף בשירתם.

osnatfine-a