מבעד לעיניו - תומר בכר

נחשף יומנו של המטייל התמידי תומר בכר ז"ל 15-3387f

ב-42 שנותיו הספיק תומר בכר ז"ל מהרצליה לטייל ב-64 מדינות בעולם ולחוות מסעות מרתקים. ואז הגיעה מחלת הסרטן שגדעה את חייו תוך ארבעה חודשים. במלאת שנה למותו חושפים mynet ו"ידיעות השרון" חלקים מיומני המסע שלו ותמונות מהספר ומהתערוכה שהשיקו השבוע הוריו לזכרו. "זה מה שהציל אותי בשנה האחרונה. בשביל זה קמתי בבוקר", אומרת אמו, ד"ר דליה בכר

בעמוד הראשון של הספר "מבעד לעיניו מפליגים אל האינסוף" מופיעה תמונתו של תומר בכר ז"ל. מדובר בתמונה פשוטה. הוא ניצב בזווית, מישיר מבט אל העדשה, סווט-שירט זרוק על צווארו, משקפי השמש על ראשו, מנשא המצלמה משוך אל הצד ומצלמתו בידו. מאחוריו נוף בלתי נגמר וכביש מתפתל אל האינסוף. הרגע הזה יכול היה להיות מונצח בכל מקום בעולם, משום שבכר נראה בו עומד בתנוחה האופיינית לו, רגע לפני שהוא מרים את הידיים, מכוון ולוחץ על כפתור הצילום.

תומר בכר ז"ל. "חי כאילו ידע שיש לו זמן קצר"

הספר עמוס בתצלומים שבכר צילם במסעותיו הרבים בעולם. בניגוד לישראלים רבים, בכר לא הסתפק בטיול שאחרי הצבא, ובמשך 42 שנותיו הוא טייל ב-64 מדינות. בני משפחתו וחבריו מספרים שהוא היה תרמילאי אמיתי, שרק חיפש בכל הזמנות לחקור עוד פיסת אדמה, לפגוש אנשים מרתקים ולחוות תרבויות שונות. הוא העדיף ללון באכסניות או בבתי מקומיים ונהנה להכיר את אנשי המקום ולחוות כך את אורח חייהם. בספר משתקף מבעד לעיניו עולם מרתק של נופי בראשית, מרחבים אורבניים, תופעות טבע נשגבות וגם רגעים בנאליים של חיי היום יום.

ספר התצלומים הזה יוצא בימים אלה לאור בנסיבות טראגיות. תומר חלה בסרטן אלים ונדיר ביולי 2014 ונפטר ארבעה חודשים לאחר מכן בבית החולים "איכילוב" בתל אביב. אמו, ד"ר דליה בכר, מספרת שהוא התמודד עם המחלה באצילות נפש. כעת היא עושה שימוש באלפי התמונות וביומני המסע שהותיר מאחוריו, כדי להנציח את זכרו. ההכנסות ממכירת הספר והתצלומים יוקדשו כולם לקרן על שמו, אשר תעניק מלגות לסטודנטים שהם גם צלמים-תרמילאים, תסייע ביוזמות חינוכיות בתחום הצילום, תפעל להקמת גלריה שתציג תצלומי תרמילאים ותציע מלגות לחוקרי תופעת התרמילאות בישראל. במקביל, אפשר לראות את התצלומים בתערוכה תחת אותו שם שמציגה במשכן למוזיקה ואומנויות, ברחוב הפלמ"ח 2 ברעננה, עד ה-28 בנובמבר.

בראיון שערכה עימו אחותו הדס, לפני כשנתיים למגזין "מסע אחר", היא מכנה אותו "טייל בלתי נלאה". "כל טיול גרם לי לחשוב מה היעד הבא, קיוויתי לראות קצת מהמזרח. על אפריקה לא חשבתי אפילו", הוא עונה בתשובה לשאלה איך הפך לכזה. "אחרי הרבה טיולים, נופים, בעלי חיים מיוחדים ואנשים מעניינים, הרגשתי שאני מחדש לעצמי פחות ופחות. זו הייתה תובנה מעניינת. החלטתי שבאופן כללי אני נוסע לא על מנת לחדש, אלא כדי ליהנות".

tb02

(צילום: תומר בכר)

tb03

צילומים של תומר ממסעותיו בעולם (צילום: תומר בכר)

בראיון מספרת הדס שאת ההשראה לטיוליו האינסופיים שאב בכר בעיקר מספרו של תור היירדאל הנורווגי (ששט מפרו לפולינזיה על רפסודה כדי להוכיח שילידי פולינזיה היגרו מאמריקה הדרומית ולא מדרום מזרח אסיה, א"א), "מסע קון טיקי. "אהבתי את השילוב של תיאוריה אנתרופולוגית, היסטוריה והרפתקנות. זהו בעצם מסע אל הלא נודע, בלי אמצעי קשר וחילוץ של ימינו", הסביר בכר.

"תמיד ידענו שהוא יטייל בעולם, אבל לא חשבנו שזה יהיה דבר שיכבוש אותו כל כך עמוק", מספרת השבוע אמו, דליה. "אחרי הצבא, בטיול הראשון שלו, הוא נסע לחמישה חודשים לדרום אמריקה עם שתי בנות שפגש. הן נסעו איתו כדי שההורים ירשו להן לנסוע. אחרי יומיים הם אמרו לו שהן רוצות לטייל לבד. הוא נפגע בהתחלה, אבל בדיעבד הוא הודה שזה הדבר הכי טוב שקרה לו. כך בטיול הראשון הוא נחשף והתחכך וגילה מה זה להיות תרמילאי אמיתי. זה היה אירוע מכונן".

התשוקה לטיולים

בכר, נולד באוקטובר 1972, גדל בהרצליה וסיים את לימודיו בתיכון "היובל". הוא היה תלמיד מצטיין ונמשך ללימודי פיזיקה ומתמטיקה. בצבא שירת ביחידת הניסויים של חייל החימוש והיה אחראי על פיתוח יישומים בתוכנות המחשב, ועל פועלו זה זכה באות מצטיין הנשיא. לאחר הצבא השלים תואר ראשון במדעי המחשב. בשנים האחרונות הוא עבד בחברת ההיי-טק "רנדום לוג'יק", בהרצליה פיתוח.

"תומר היה ילד מקסים, מאוד חכם, אינטליגנטי וסקרן", מספרת אמו. "בשבעה, הגיעו לבקר אותנו חברים שלמדו איתו וסיפרו לנו שלמרות שהוא היה חכם, הוא גם היה דמות נערצת משום שהיה צנוע ולא השוויץ בידיעות שלו וביכולותיו. תמיד שמר על צניעות. כבר כילד, מהרגע שהיו לו אופניים, הוא לא הפסיק לחרוש את הרצליה. הוא אהב לחקור את העיר ולהרגיש את ההנאה שבחופש. שם לדעתי, התחילה התשוקה שלו למרחבים, לטבע ולטיולים. במקביל הוא מאוד התעניין במסעות. הספרייה שלו מכילה כל כך הרבה ספרים על מסעות ומגלי עולם. באחד המסעות הוא גם נסע לראות את הרפסודה של היירדאל בנורבגיה, וזה היה בשבילו כל כך מרגש".

דליה היא אמנית וחוקרת אמנות, בעלת תואר שלישי בתוכנית הבינתחומית של הפקולטה לאמנות באוניברסיטת תל אביב. האב, משה, הוא גמלאי, והבת הדס, אמנית, מעצבת ומאיירת. בכר לא היה נשוי, אבל בחמש השנים האחרונות הוא ניהל רומן בין יבשתי עם אמילי בלנז הצרפתייה. "הרבה פעמים היא בילתה פה את כל הקיץ", מספרת דליה. "בקיץ שעבר, מאז המלחמה, תומר שכר דירה בשדה ורבורג והם גרו שם. כשהוא חלה הם עברו לגור איתנו. עכשיו היא חזרה לצרפת".

בכר לא תמיד טייל לבד. אף שבחר את מלוויו בקפידה, פעמים רבות טייל עם בנות זוגו, עם חברים וחברות ילדות. "הוא טייל מדינה-מדינה במשך 21 שנים", מסבירה האם, "לעתים טס לכמה ימים, לעתים לשבועות וחודשים. אני ניסיתי קצת לתהות על זה וכתבתי במאמר בספר, שתוך כדי התבוננות בתצלומים שלו, זיהיתי שאחד המוטיבים שחוזרים הוא ספינה בלב ים.

"זה נושא מאוד אטרקטיבי ואני חושבת שהיה משהו במוטיב שמתחבר לתומר. מין מצב של חוסר החלטה. להיות בספינה בלב ים, זה לא להחליט. הוא הצליח למשוך את הזמן ולא להחליט ולא להתמסד. היו לו חברות לאורך השנים והקשר נפרם דווקא כשזה היה הזמן להתמסד. במקום הזה של הנסיעה והתרמילאות אתה נמצא בסיטואציה שהיא ההווה, שחיים את העכשיו. אתה בעצם לא בעבר ולא הגעת ליעד שבחרת. זה גם כמו הבודהיזם. הוא תמיד היה מחכה לרגע האחרון לראות אולי משהו יותר מוצלח ייכנס. זה באופי שלו למקסם את הדברים ולחוות את מה שיש. החופש היה בשבילו ערך עליון. הוא ראה אנשים רבים שלא מאושרים בזוגיות והוא לא נמשך לזה, הוא דחה את זה ומצד שני היה משהו מאוד מושך בטיולים האלה".

tb04 ההורים דליה ומשה השבוע. "אי אפשר שלא לשתף את העיזבון הזה" (צילום: יוגב עמרני)

יומן מסע

בכר טייל בין השאר, במדיניות אקזוטיות ונקלע לסיטואציות מרתקות. "אנו יוצאים לעבר הרי הגעש", כתב בכר ביומנו ביולי 2001 בטיול משותף לפפואה ניו-גיני וסביבותיה. "עוברים בקניונים אפורים ומגיעים ל'סכינים' שחורות לקראת הפסגה. בשלב מסוים בולה מכריז שרואים את האש ושאין עננים, ואנו ממהרים בעקבותיו. המחזה מדהים: מכתש ענק ותלול שבתחתיתו לבה אדומה-כתומה, במעין בריכה מוזרה. אני ועידן נפעמים מהאירוע, שללא ספק ייזכר כאחד המדהימים אי פעם. הלבה רוחשת וגועשת ומדי פעם משפריצה לצדדים, כמו מיני-התפרצות של הר געש. כמו לראות את השמש מקרוב. ומדהים שזה חיבור ישיר למרכז ארץ. אני מצלם כחמש תמונות זהות ומסיים את פילם השקופיות. גם הפילם הבא זוכה לכ-30 תמונות כמעט זהות של הלבה בזום מקסימלי. עידן טוען שהוא מרגיש לא רגוע בנוכחות הלבה ושהיה שמח להמשיך להר שליד - בנבו. ההר הזה מוציא עשן ורעש רב. גם המכתש די מרעיש - לפתע נשמע רעש של מנוע סילון בשילוב טיל רקטי מתוכו ואנו משוכנעים שההר מתפרץ ושהסלעים עפים אלינו. המדריך קופץ לרגע, אך נרגע ומסביר שזה רק רעש".

בכר נקלע בטיוליו גם לסכנות לא צפויות. "במדגסקר למור נשך אותי ביד בגלל שהחזקתי בננה", הוא כותב. "עברתי כמעט-התהפכות באוטובוס בדרך לטרק הסנטה-קרוז שבפרו, וכמעט התייבשתי בטרק בג'ונגל פאלאוואן שבפיליפינים. וזה לא הכל: עברתי כמעט-נפילה לתהום בנפאל, כמעט הייתי מעורב במלחמת כנופיות בפפואה, חליתי במחלת גבהים באגם טיטיקקה בבוליביה. למרות זאת, האירועים המפחידים נבלעים באירועים חיוביים רבים והרושם הכללי מהטיולים האלה היה טוב, יצאתי מחוזק ולמדתי שאני יודע להסתדר במצבים לא רגילים".

לשאלה למה הוא לא הפך את התחביב לעיסוק מקצועי, עונה אמו: "הוא חשש שאם הוא יהפוך את זה לפרנסה, הוא יאבד את ההנאה והתשוקה. היה לו מאוד חשוב להשאיר את התשוקה".

המלחמה בסרטן

ביולי 2014, כששהה בארץ, בכר סבל מכאבים עזים בבטן. "הרופאה שלו חשבה שמדובר בדלקת בכיס המרה", מספרת אמו. "היה לו חום כל הזמן ורק כשזה החמיר והיה לו קשה לעבוד - החליטו לעשות לו צילום סי-טי וגילו שיש לו מורסה באזור הכבד. הוא שהה שבוע בבית החולים "מאיר" והם חשבו שמדובר באיזשהו זיהום שחטף באחד מטיוליו בעולם ונתנו לו אנטיביוטיקה. אין חיידק שהם לא בדקו. כשראינו שדבר לא עוזר, פנינו לד"ר מוטי פריד מאיכילוב. הוא עשה לו אם.אר.איי ולא גילו שום דבר. בסוף החליטו לנתח אותו וגילו שיש שם תהליך גידולי. בפיענוח של הדגימה גילו שיש לו סרטן נדיר ואלים, שרק שלושה אנשים בשנה מקבלים אותו בארץ. הלכנו למומחה מספר אחת, פרופ' עופר מרינסקי, והתחילו בטיפול כימותרפי. שם, במחלקה פנימית ה', הוא בשלב מסוים הורדם והונשם וכל המערכות שלו קרסו. הוא לא החזיק מעמד".

tb05 "תומר חי בצורה מעוררת קנאה"

מה הוא סיפר, איך הוא התמודד עם המחלה?

"הוא נלחם. היה לו ברור שהוא יוצא מזה. הוא כל הזמן חיכה שזה ישתפר ושהוא ירגיש טוב יותר, אבל זה לא קרה כמובן. היה בו איזה חוסן וכוח והוא בפירוש התמודד ונלחם, אבל הוא כבר הגיע לכימותרפיה כל כך חלש אחרי האנטיביוטיקה, שלא היה לו סיכוי. הבנו מהרופאים שגם אם נניח שהוא היה עובר את הטיפול הראשון, לא בטוח שזה היה עוזר".

"בשנים האחרונות התקרבתי יותר לתומר", מגלה הדס. "בעיקר מאז שנולדה בתי. התקרבנו והערכתי את המשפחתיות. חיפשנו את הקירבה אחד של השנייה. אני יכולה להגיד שבמחלה הכל היה מהיר, פתאומי ומבלבל, אבל הוא התמודד בגבורה. לא שמעתי ממנו מילה של ייאוש. כששאלתי מה הוא חושב על הסרטן, הוא אמר 'מה אעשה, אקפוץ מהגג?'. גם כשהוא היה בסופה של המחלה, כשאף אחד לא ידע שזה המצב, הוא היה מוכן להתמודד. לכולנו היה ברור שהוא עובר את זה, שזה קטן עליו".

והתבדיתם.

"נכון, אבל אני באמת חושבת שתומר חי כאילו ידע שיש לו זמן קצר ושהוא צריך לנצל אותו על הצד הטוב ביותר, הכי טוב שאפשר והכי כיף. הוא חי בצורה מעוררת

קנאה. כל בן אדם שרואה את הספר אומר: 'במאה גלגולי חיים לא הייתי מגיע לזה'. המסר הוא שאנחנו צריכים כמה שיותר לנצל את החיים, בצורה הכי טובה ולהפיק מהם משהו טוב ומשמעותי, לא להעביר ככה את הזמן ולבזבז אותו".

"אני רוצה שתומר ימשיך לחיות, אם לא פיזית אז בנשמתו ובנפשו", מסבירה אמו, דליה, מדוע היא חיה בשנה האחרונה את חייה דרך עיניו. "אי אפשר לסגור את העיזבון הזה ולא לשתף בו. אני רואה כמה אנשים מתרגשים מהספר ומהתערוכה. זה מה שהציל אותי בשנה האחרונה. בשביל זה קמתי בבוקר, לקרוא ולהתחבר, זה מציל מלשקוע בייאוש ובדיכאון ונותן איזו משמעות. זו המשמעות של ההנצחה, כי מאוד קשה להסכים ולקבל את הסופיות של הדבר הזה. זה פשוט מזעזע".