תימהון-אהרון אפלפלד

תימהון-אהרון אפלפלד

ASTONISHMENT-Aharon Appelfeld

חוות דעת אישית/לי יניני

"תימהון" היא היצירה האחרונה, שאהרון אפלפלד ז”ל, הותיר לנו לפני שנפרד מאתנו ב-4.1.2018. כל יצירותיו מתרחשים באירופה, בארץ-ישראל ומשחזרים פירורי זיכרונות אישיים. רובן ככולן לא עוסקות בשואה עצמה, אלא בגורמים ובמצב שהיהודים היו מצויים בו, טרום מלחמת העולם השנייה, בתקופת מלחמת העולם השנייה, ובין היהדות לנצרות.

ספריו תמיד מעוררים אצלי התרגשות. אני אוהבת את כתיבתו ההדוקה, הנקייה, המדויקת והמאופקת. אהרון אפלפלד יודע להתבונן באנשים ברגישות ולמזוג לתוכם אנושיות, מחשבות והרהורים המהדהדים לאורך זמן בנפשו של הקורא, לרבות חלומות ופנטזיות, מול מציאות ושיחות עם קדושים.

הספר "תימהון" עוסק באנטישמיות נוצרית ושנאת יהודים, שמקורה בנצרות ובעלילות שהעלילו נגד היהודים, כולל הצגת היהודים כשליחי השטן. העוינות הזו החלה בשנותיה הראשונה של הנצרות, וככל שחלפו השנים היא התעצמה.

רק הבוקר נחתו עיניי על כתבה בעיתון, בעניין רצח ניצולת שואה בת 85 ממניעים אנטישמיים. הנרצחת מירי קנול ז"ל נדקרה באכזריות וגופתה נשרפה. ואיפה זה קורה? באדמת אירופה! בביתה בפריז! למה?

בעלילה הנוכחית אהרון אפלפלד מזכיר יצירה אחרת שלו בשם "קאטרינה". ב"קאטרינה" יצאנו למסע אוטוביוגרפי בשילוב של בדיה, זיכרון ומפגש עם דמויות נוספות, וב"תימהון" המקבילה של קטארינה, היא אירנה, גויה, עקרה וכפרית על כל המשתמע מכך.

הוריה של אירנה נפטרו, והיא התגוררה בבית ההורים יחד עם בעלה-אנטון. אירנה מצויירת כאישה פשוטה, לא משכילה עם ותק של שש שנות לימוד. לפרנסתה היא עבדה גם בחנות המכולת של שכניה היהודים.

אנטון בעלה שכל כך הסביר פנים בתקופת חיזוריו, שינה את עורו לאחר נישואיו לאירנה. והפך לבעל מפציר, שיכור ואלים. לאחר שזלל ומילא את כרסו במטעמים שהכינה עבורו אירנה, היה מפיל את עצמו עליה, מבצע את זממו, ואונס את אשתו למול תחנוניה שיחוס עליה.

משאיבדה אירנה את חלקת האדמה והרפת שטיפחה בשיטפון, פרנסה את עצמה בניקוי רצפות בבית הספר המקומי. מעגל חייה היו חסרי עניין, משעממים, ורק הגבירו את כאבי הראש מהם היא סבלה.

באחד הימים תוך כדי הצצה שגרתית מחלון ביתה, היא עדה לרצח משפחת כ"ץ היהודית ומבעלי המכולת המקומית. ארבעת בני משפחת כ"ץ ניצבו בשורה, כשהז'נדרם אילוץ' משגיח עליהם ובאותה עת בוזזים את ביתם וחנותם. סצנת ההתעללות בשכניה, נפילתם כבובות סמרטוטים לבור שהם חפרו בעצמם, וכישלונה להצילם מרוע הגזירה, נוטעים בליבה החלטה. ככל שהחלל שנוצר בתוכה גדל, היא גמרה אומר: "לברוח לדודה ינקה בהרים".

דודה ינקה זכורה לה עוד מילדותה ומביקוריה שלה עם אימה. לאחר שנישאה לאנטון אירנה חפצה לבקר את דודה ינקה, אבל אנטון התנגד ולטענתו "להרים נוסעים רק חולים ויהודים". (עמוד 23)

דודה ינקה אישה גבוהה, זקופה וסגפנית. היא לא נישאה מעולם, חיה בהרים בבית בודד הרחק מהמולת בני-אדם, בין צלילי היער ומאחוריה סיפור חיים, המהווה נרטיב לשליחותה של אירנה.

אירנה נעה בין הכפרים ומגלה שפלצות וזוועות מצויות בכל חלקה. היהודים נרדפים, נבזזים ונרצחים. במפגשים עם אנשים היא נתקלת באותם משפטים: "היהודים גוזלים מאתנו הכול. לא בכדי שונא אותם האל" (עמוד 78)

לעומת זאת אצל הדודה ינקה הצלילים משתנים: "חיינו בעולם הזה כל כך קצרים שלא ניתן לנו לאהוב את אלה שאנו רוצים לאהוב. במה שונים היהודים מאתנו? מה יש בהם שלנו חסר?" ... "יש בהם הכוח להתעלם מן המוות". (עמוד 106)

באחת מתחנות המסע היא נתקלת בצעיר יהודי שהסתתר בסבך השיחים:

"הבריחה שלך מעוררת כבוד," נזהרה אירנה בבחירת המילים.

"תודה על ההבנה."...

"שמור על עצמך. יהודי ביער הוא נר אלוהים."

"מה מביא אותך לומר לי זאת?" הקשה הצעיר.

"ישו יהודי היה. מי שפוגע ביהודי פוגע בגופו של ישו."

"לא חשבתי על זה, " אמר הצעיר והמשיך, "גם האחרים חושבים כמוך?"

"לא," לא העלימה אירנה ממנו את האמת. (עמוד 161)

אירנה מוצאת נחמה בדת. ישוע הוא יהודי ואל לנו לרצוח את היהודים, כי אז אנו פוגעים בחסד אשר בעולם וגורמים לחסר. מסעה של אירנה הופך אותה לשליחת דת, ולמגשרת בין העולם הנוצרי ליהודי. האם צלחו מאמציה של אירנה להסביר לכל העולם ואשתו, שהיהודים הם בניו האמתיים של ישוע, והוריו היו יהודים, ושאין היגיון ברצח העם היהודי? ...

כמו בספריו הקודמים של אהרון אפלפלד, אין כאן ממש עלילה, מא

ידך הוא יודע למשש, ולגעת בנימי הלב של הקורא. לאור העובדה הזו, לדעתי צריך לקרוא את הספר יותר מפעם אחת. בקריאה הראשונה הקורא מרותק לעובדות, ובקריאה השנייה נהנים מהכתיבה והמשמעות הסמלית. בדבריי אלה אני מסכימה עם גיל הראבן, שדבריה מתנוססים על הכריכה האחורית של הספר.

אני משבחת למרות שהספר הזה הוא לא

ה-WOW של אהרון אפלפלד. יש בו לא מעט חזרות, הוא מתפלש עם דעות קדומות, פשטנות של נשים עלובות, מרות נפש, ורפויות שכל למעט הזונות דווקא. לעומת זאת הגברים מצטיירים כתוקפנים, אגרסיביים, כוחניים ואלימים.

אהרון אפלפלד ידוע כקוסם של המילה הכתובה, אך הפעם קשה לי, ולוא רק משום שחשתי שהפנינים בענק הזה פחות בוהקות ועגולות...

בשורה התחתונה: "תימהון" הוא לא היהלום שביצירותיו של אהרון אפלפלד, ולמרות זאת אני ממליצה בחום!

לי יניני

כנרת זמורה ביתן דביר, פרוזה-מקור, 222 עמודים, 2017